מאמר חגיגי לרגל יום העצמאות
מדי שנה אני נוהג לכתוב ולפרסם מאמר יום עצמאות שסוקר את הדמוגרפיה הבועטת של מדינת ישראל ואת המשמעויות העתידיות של המספרים. השנה אני אנהג אחרת, אני אכתוב על דמוגרפיה, אבל עם הסתכלות לעבר שלנו כולנו, 100 שנים אחורה. אני מזמין אתכם להתרווח אחורה, עם כוס קפה או משקה אחר, ולהקדיש את הדקות הקרובות כדי ללמוד לא על העליות הגדולות שהיו לארץ ישראל, אלא על הירידות הגדולות, ואילו לקחים יש לעבר ללמד אותנו על ההווה ועל העתיד. אז בלי הקדמות מיותרות – אני משלח אתכם אל המאמר, תהיו איתי, ומאחל לכולכם.ן חג עצמאות שמח.
"נתונים מטרידים", "תמונה עגומה", "הבריחה הגדולה", "במגמת ירידה", "תרחיש האימים" – אלה היו רק מעט מהסופרלטיבים שעטפו את הידיעות על נתוני הלמ"ס, שהצביעו על התגברות הירידה מישראל במהלך שנת 2024. 82,700 ישראלים עזבו את המדינה במהלך השנה שעברה, כך דיווחה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הנתונים הללו מגיעים על רקע של משבר אדיר אליו הטלטלה ישראל בשנתיים האחרונות – מלחמה ולצידה משבר כלכלי, פוליטי וחברתי – ושבעטיו החל להתגבש ולהתמצק לו אותו גל ירידה.
הדיון בתקשורת מוביל לחשש גדול, אולי אפילו פחד נסתר, בקרב 10 מיליון אזרחי מדינת ישראל, שבאו לידי ביטוי בכותרת פוסט אותו פרסם נפתלי בנט בקיץ שעבר – "ישראל זקוקה לכם, לא נסתדר בלעדיכם". אם אנסה לתרגם את הפחד הזה למילים - אז החשש הוא שגל הירידה ירוקן את ישראל מבניה ובנותיה הטובים, ושהדבר יאיים על המשך קיומה של המדינה. אלא שכדי לקבל פרספקטיבה נכונה לנתונים עלינו לא לבחון אותם רק דרך הפריזמה של ימינו, אלא נדרש מאיתנו להתבונן עליהם גם בראייה היסטורית, כיוון שלעיתים העבר לא נותר רק בעבר, אלא הוא יכול גם ללמד אותנו על ההווה, ואפילו על העתיד.
יורדים לחוף לראות את ההולכים
כדאי לדעת, להכיר ולהזכיר – גלי עלייה, כמו גם גלי ירידה – אינם תופעה חדשה, הם מלווים את הציונות מאז ראשיתה לפני כ-150 שנה. אלא שהזיכרון הלאומי שלנו מכיר את התמונות של העולים המגיעים באניות לארץ ישראל, ומכיר פחות את התמונות של אלו שעזבו את הארץ ממש באותן האניות. היטיב לתאר את המציאות הזו נח שפירא, משורר ופזמונאי איש העלייה הראשונה, במאמר בעיתון העברי חבצלת משנת 1904: "מורגל אנוכי על הרוב בימות החמה לרדת אל החוף ביום בוא אונית צרפת ולראות, לא את הבאים, כי אם היוצאים את הארץ ומי ומי ההולכים מאחינו". עוד הוסיף שפירא "אף פעם כמעט לא תפליג אונית צרפת מפה בלי נוסעים גם מאחינו, שהרבה יוצאים הם עוד עד היום".
דוגמא נוספת. מתוך מאמר שהתפרסם בשבועון הפועל הצעיר באוקטובר 1923: "אנחנו עומדים בראשית השנה (העברית – א"כ) בפני העובדה המרה של הפסקת העליה (הדגשה במקור – א"כ) והגברת היציאה מהארץ. הספינות המגיעות לחופי א"י פולטות יחידים ועשרות, והספינות המפליגות בולעות עשרות ומאות. בריקלמות אור חשמליות מראים מעל גגות תל אביב את דמותן של האניות הנוחות לנסיעה".
חשש ופחד מקץ ההתיישבות
החשש מגלי הירידה בתחילת המאה ה-20 היה כה גדול, שפובליציסטים אף ניבאו או חזו בחשש ופחד את קץ ההתיישבות היהודית הצעירה בארץ ישראל. כאלה היו הדברים במאמר דיעה אותו כתבה חמדה בן יהודה, רעייתו של מחייה השפה העברית אליעזר בן יהודה, בשנת 1902 בעיתון השקפה: "בשבוע זה כחמישים איש מצעירי ירושלים, מתושבי יפו ומבני המושבות, מפליגים מחוף יפו. אלה לא החמישים הראשונים ולא האחרונים, ועל כן הייאוש נורא מאד. כל אוזן חרדה לשמועה זו, כל לב מתפלץ; ועל אחת כמה וכמה נוראה ההתרגשות וההתרגזות ביפו, במקום שרואים כל זה בעין (הירידה באותן שנים התבצעה דרך נמל יפו – א"כ). שם נדמה כי הכל הולך וכלה ונחרב ונהרס, כי הארץ עוד מעט תהיה שממה, כל הכרמים והשדות עזובים והמושבות ריקות מאפס אדם. בתי הספר ייסגרו, המכונה במרתף (היקב) לא תשמיע צפירתה והעגלות לא תובילנה חביות יין, על המחרשה תעלה חלודה ושיני 'הקוצרות' יקהו, כי הצעירים הולכים, הפועלים הטובים בורחים. בעלי המלאכה ינודו מפני חוסר עבודה, חוסר לחם או חוסר סבלנות... איכרים מעטים יישארו, פועלים מתי מספר, בעלי מלאכה לא הרבה...".
למעשה, תופעת הירידה החלה כבר מראשיתה של העלייה הראשונה. חוקר הזמר העברי אליהו הכהן מציין במאמרו "לא נלך מפה: שירי זמר נגד הירידה מהארץ", שהתפרסם בבלוג עונג שבת, יולי 2023, כי חבורת הביל"ויים, הנחשבת עד היום לחלוצי העלייה האידיאולוגית הקבוצתית, ואשר עלו לארץ בשנות ה-80 של המאה ה-19 ומנו כ-50 צעירים, אפילו מהם נשארו בארץ 26 בלבד. מקצתם שבו לארץ ממנה באו, והיתר חיפשו את מזלם בארה"ב. שני העולים הראשונים של קבוצה זו – יעקב צ'רטוק (לימים שרת) וזאב דובנוב, היו גם שני היורדים הראשונים. צ'רטוק, אביו של משה שרת ראש הממשלה השני של מדינת ישראל, חזר לארץ כעבור 20 שנה והשתקע בה שנית, ואילו דובנוב – אחיו של ההיסטוריון שמעון דובנוב, שהונצח ברחבי מדינת ישראל בשמות רחובות וגינות – ירד מהארץ כחמש שנים לאחר עלייתו ומת בברית המועצות בשנת 1940.
כ-100 אלף יורדים עד קום המדינה
אלא שתופעת הירידה מהארץ לא הייתה רק של בודדים, עשרות, או מאות, אלא היא כללה עשרות רבות של אלפי אנשים כבר בראשיתה של ההתיישבות המודרנית בארץ ישראל. בתקופת השלטון הטורקי – בין השנים 1880 ועד 1918 – הערכות החוקרים מדברות על ירידה של כ-30 אלף יהודים מארץ ישראל. בתקופת המנדט הבריטי הערכות החוקרים מדברות על ירידה בהיקף של 60 עד 80 אלף יהודים. המשמעות - בין 1880 ועד 1948 ארץ ישראל קלטה את העליות הגדולות אשר הניחו את היסודות להקמת המדינה, אך בסוג של דלת מסתובבת גם חוותה גלי ירידה מהארץ שהקיפו בין 90 ל-110 אלף יהודים. מדובר היה על אחוזים ניכרים של הישוב היהודי בארץ ישראל שהחליט לרדת ממנה. בן גוריון בזיכרונותיו קבע כי 90 אחוזים מצעירי העלייה השנייה, צעירים עליהם הוא עצמו נמנה בעת שעלה לארץ, החליטו לרדת ולשוב לארצות מוצאם.
אל היורדים מהארץ התווסף מגזר נוסף – אנשים שחיו בארץ ישראל אך רצו לרדת ממנה, ולא הצליחו לממש את רצונם זה. לא כולם היה להם את הממון הדרוש לבצע הגירה מישראל ולא לכולם היו אשרות ואישורים לביצוע המהלך. אותם אנשים חיו בצורה, שתוארה על ידי החוקר ד"ר מאיר מרגלית במאמרו "המשתוקקים לרדת – על היהודים שלא הצליחו לממש את רצונם לרדת מהארץ בשנות העשרים", באופן הבא: "היו אלה אנשים קשי יום ומרי נפש, שראו ביורדים בני מזל על שהצליחו למלט את נפשם, ושכל רצונם היה לעזוב את הארץ בהזדמנות הראשונה. מבחינה חברתית הייתה אותה חבורה של עולים מתוסכלים בשר מבשרם של היורדים, אלא שאלו הצליחו לעזוב ואלו לא הצליחו לממש את כוונתם, וכל שהפריד ביניהם היו 15 ליס"ט שנדרשו להפלגה".
החוקר גם מצטט מכתב משנת 1923 בו מתאר הכותב את מצבם של המשתוקקים לרדת כ-"עינוי רוחני, אחרי שנוכחו לדעת שהכל אבוד, גורל הארץ נחרץ וכל העבודה היא לריק". תסכול ומרירות היו המאפיינים של אותם אנשים, נפשם אפסה תקווה. הנוקבים שביניהם אף היו מקבלים את העולים בשאלה 'למה באתם?', כפי שהתפרסם במאמר בעיתון הארץ משנת 1926. איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה, תיאר את המפגש עימם במזח נמל יפו, כיצד הם עוקבים אחרי היורדים מהאנייה, משמיעים דברי אכזבה וייאוש, מגדפים את המגיעים על בואם ומספרים להם עד כמה המצב בארץ חמור.
על-תנאי-לאנד
ההיסטוריה לימדה אותנו שישראל אינה ארץ קלה – היא לא הייתה קלה בעבר, והיא אינה קלה גם כיום. השוני הוא בין הסוגים השונים של אנשי הארץ – בין אלה שדבקים בה ובין אלה שלא. עזריה אלון, מייסדה של החברה להגנת הטבע, תיאר זאת כך במאמר פרי עטו שהתפרסם במגזין למרחב בשנת 1970: "נראה כי ארץ ישראל היא בשבילנו על-תנאי-לאנד: כשהיא נוחה לנו, זבת חלב ודבש, היא שלנו ואנחנו שלה; כשהיא מזעיפת פנים, מקשה על החיים, צרה לכישרונותינו הגדולים, אנו גולים ממנה, עד 'לכשירחיב' – ואותו מועד מיוחל נדחה לעתים לדורי-דורות". אלון הוסיף כי "עדיין איננו משוחררים מן התסביך של היהודי הנודד, שאיננו מכה שורשים בשום ארץ, וארצו בכלל זה, וכל רוח יכולה לשאת אותו למקום אחר".
כעת נחזור לימינו. חלק מהטקסטים האלו שנכתבו לפני 100 שנים ואף למעלה מכך – נראים כאילו נכתבו בימינו. אלא שלמרות התנאים הקשים, למרות החששות על גורל היישוב היהודי בארץ ולמרות האכזבה והתסכול אותו חוו רבים מבני היישוב הארץ הישראלי – בסופו של דבר גדל היישוב בארץ והתעצם, הגיע לכדי 600 אלף אישה ואיש ערב הקמת המדינה בשנת 1948, ואותם שש מאות אלף זכו להקים את מדינת ישראל – על דובשה ועל עוקצה. גלי ההגירה – עלייה וירידה - המשיכו גם לתוך הקמת המדינה, כאשר למרות התנאים המשתנים במדינה היא צומחת וגדלה, וחצתה בסוף 2024 לראשונה בתולדותיה את רף 10 מיליון תושבות ותושבים.
"מצטער שלא הייתי שותף"
למרות הקשיים – בנינו כאן מדינה מתקדמת, מעצמה אזורית, בעלת משאב אנושי מוערך בעולם כולו, עם הרבה פלוסים ומינוסים, ועדיין - זו המדינה אליה ערגו יהודים מכל העולם במשך אלפיים שנה. מדינה שלמרות המלחמה הנוכחית, ואלו שהיו בה קודם, עדיין מדורגת במקום החמישי והמכובד במדד האושר העולמי, ובקרב צעירים בני 30 ומטה – דור העתיד שלנו – מדורגת ישראל אפילו במקום השני המכובד עוד יותר.
עבור היורדים מהארץ הקושי של היום הוא כה קשה שאין הם יכולים לחשוב על עתיד טוב יותר. ממש כמו אותם יורדים לפני 100 שנים שקשיי הפרנסה וקוצר הראות 'לאן כל זה הולך' גרם להם להגר מארץ ישראל.
כדאי לכולנו לקרוא את השורות הבאות בהן ציטט אליהו הכהן במאמרו מתוך דברים אותם אמר שמעון יעקובסון, יליד רוסיה (1897), שכנער היגר עם בני משפחתו לארצות הברית, התנדב לגדוד העברי ועלה ארצה. לאחר שחרורו ב-1920 הצטרף לכפר גלעדי וכך גם השתתף בקרב תל חי. הוא האיש שנשא בזרועותיו את טרומפלדור כשנפצע ושתת דם, הכניסו לתוך הבית, וניסה לחבוש אותו בסדין כדי לעצור את הדם. לאחר קרב תל חי עבר למחניים ולמרחביה ומשם לתל אביב. שש שנים עבד בנגרות ואף על פי כן לא הצליח להתפרנס די קיומו, במשבר הכלכלי של שנת 1927 נתקף ייאוש וירד לארצות הברית ומאז חי בה.
בריאיון בעיתון מעריב משנת 1973 עם העיתונאי לוי יצחק הירושלמי הביע יעקובסון חרטה שהחמיץ את השנים בהן נבנתה הארץ: "אם אתה שואל אותי, כיצד אני מרגיש כ'יורד' ותיק, אומר לך שאני מרגיש עצמי אשם שעזבתי. כשאני רואה עכשיו את הארץ... אני מצטער שלא הייתי שותף מתמיד לכל זה במשך כל השנים. הארץ היא כל כך יפה – תאווה לעיניים. הכל כאן כל כך תוסס, כל כך דינמי, כל כך אנושי, כל כך מרשים. אני מרגיש עצמי אשם שהייתי אז קצר רוח ועזבתי... אחרים סבלו באותם ימים כמוני – ובכל זאת, עמד בהם הכוח להתגבר ולהישאר, לבנות את הארץ וגם להיבנות".
להתעלם מרעשי הרקע
ואחרי שנגענו בנקודות פחות מוכרות מההיסטוריה של כולנו, נשאלת השאלה – איך כל זה קשור לימינו? התשובה שלי היא פשוטה. ממש כשם שבעבר הירידה מהארץ הייתה רעש רקע – גם אם רעש רקע מאוד דומיננטי - לתופעה הגדולה יותר של גידול האוכלוסייה בישראל; אז כך הדבר גם היום – אחרי כל רעשי הרקע – שגם היום הם מאוד דומיננטיים - בסוף המדינה גדלה כמותית והצפי הוא שהיא גם תמשיך לגדול בקצב גבוה מהממוצע העולמי גם בשנים הבאות. כל זאת למרות המלחמה, למרות חוסר הוודאות, למרות הקושי הכלכלי, למרות קיומו של תהליך ירידה.
אנחנו כמדינה, ובמקרה שלי כמי שפעיל בתעשיית הנדל"ן הישראלית, חייבים להיות עם העיניים על הכדור – אנחנו חייבים לייצר עוד ועוד דירות עבור הדורות הבאים, כי הילדים שאתם רואים אותם צועדים בבוקר לבית הספר, עוד כמה שנים יהיו גברים ונשים צעירים וצעירות שיזדקקו לקורת גג. אם נהיה מדוכדכים יתר על המידה בגלל ה'מצב' – אז ילדינו יהיו אלה שישלמו את המחיר על כך.
לסיכום, ניסיתי במאמר הזה להפנות את תשומת הלב לכך שהתופעות שאנו עדים להן היום אינן חדשות, והן מלוות אותנו כבר 150 שנים בצורה כזו או אחרת. תמיד היו גלי עלייה וירידה, תמיד יהיו גלי עלייה וירידה, זה חלק מהמציאות של חיינו. כאשר מדובר בירידה התהליכים האלו כואבים, בטח כאשר נפרדים מבני משפחה או חברים. אבל אלה הנשארים כאן צריכים להתעשת, לקום בבוקר, לצאת לעבודה ולעשות הכי טוב לביתם, לקהילה שלהם, ולמדינה שלהם. במקרה שלי – זה לקום בבוקר ולעסוק בבניין הארץ. עבורי זו הציונות מודל 2025.
