שנה חדשה – גזירות חדשות. בשבת האחרונה, בחצות נכנס לתוקפו "מס ריבוי נכסים", המוכר יותר בשם "מס דירה שלישית". הרבה נכתב וגם דובר על המס החדש – על הנוסחה המעוותת והמורכבת לחישוב שווי הדירות; על הפגיעה בזכויות וחופש הקניין; על חוסר הצדק שמייצר המס שמיטיב באופן יחסי עם בעלי הדירות באזורי הביקוש ומרע עם בעלי הדירות בפריפריה; או על ההליך הקלוקל שעבר המס במהלך ליל אישורו בועדת הכספים של הכנסת. כול הנושאים האלו יידונו בהרחבה בעתירות נגד המס שהוגשו לבג"צ ויידונו בשבועות הקרובים. גלובס, שכינה את החוק החדש "חוק עקום", אפילו הגדיל לעשות והעניק את פרס האיוולת של השנה ליוזמי המס – שר האוצר כחלון ולבכירי משרדו.
הנושא שאני מתכוון להתייחס אליו הפעם נוגע דווקא במוטיבציה הראשית עליה הכריז שר האוצר כחלון – הגדלת היצע הדירות. רק בימים האחרונים הוא צוטט כי "הצפי הוא לעשרות אלפי דירות שישתחררו". בהערכה שפרסם משרד האוצר הוא אף נקב במספר של 16 עד 20 אלף דירות שיימכרו מדי שנה בעקבות המס החדש, מה שיגדיל את תקבולי מס השבח בכ-900 מיליון שקלים לשנה.
ובכן, אני חושב אחרת משר האוצר, ולדעתי - המבוססת על אינספור מפגשים עם אנשים בעלי דירה אחת, שתי דירות, שלוש דירות ואף יותר מכך – ההשפעה של המס החדש על שוק הדיור והיצע הדירות תהיה שולית, אם בכלל מורגשת. הסיבה הראשונה – כי אני לא רואה את בעלי הנכסים ממהרים למכור את דירותיהם בגלל המס – הם ילמדו את המציאות החדשה, ינסו לבדוק אפשרויות של תכנוני מס לגיטימיים, העלאת שכר הדירה, ועוד. בטווח הקצר והבינוני ההערכה שלי היא שבודדים מקרב הציבור, המכונה משקיעי נדל"ן, ימכור דירה שלישית אותה רכש בעבר. הסיבות לכך רבות – התשלום עבור מס רכישה שיירד לטמיון; תשלום מס השבח; העלויות הנלוות – עו"ד, מתווך; אובדן הסיכוי לעליית ערך הדירה בעתיד; והחלופה של השקעה בריבית אפסית – כול אלו ישפיעו על בעלי הנכסים להימנע ככול האפשר ממכירת דירות.
אבל אולי שכחו באוצר את הדבר החשוב ביותר והוא הפסיכולוגיה של בעלי הנכסים – בדגש על תחושת הביטחון והיציבות שמעניקה דירה לבעליה. דירה אינה מניה או אגרת חוב, היא אינה פיקדון או תכנית חיסכון, היא אינה קופת גמל או קרן פנסיה, היא איננה נייר שמבטיח לנו שנקבל את כספנו – או שלא נקבל אותו - בבוא היום. עבור אותם אנשים שבחרו להשקיע את כספם ברכישת נכסי נדל"ן הראייה הייתה מלכתחילה ארוכת טווח ואסטרטגית. בשנות השמונים, שנות האינפלציה הדוהרת, היו אנשים שהחזיקו דולרים מתחת לבלטות, כי לתחושתם הכסף היה יותר בטוח שם מאשר בבנק. אז היום דירה היא ההשקעה האולטימטיבית, כזו שמעניקה לבעליה את אותה תחושה של ביטחון, ארבעה קירות שאפשר לגעת בהם, בין אם להשכיר אותם או להחליט לגור בהם, כזה שייתן רווחה לא רק להם אלא גם לילדיהם בבוא היום.
את החיבור המנטאלי הזה בין אותו ציבור ובין הדירות שברשותו קשה לכמת באקסלים של משרד האוצר, את אותה תחושה של יציבות ובטחון לטווח הארוך קשה לאמוד באומדנים של אגף התקציבים. כדי להבין תחושות אלה צריך לדבר עם אנשים, ולעשות את זה בגובה העיניים, וזה מה שגורם לי להעריך שבשורה התחתונה המס החדש לא ישיג את מטרותיו. כן, הוא אולי יעביר כמה אלפי דירות משוק השכירות לשוק הבעלות, אבל לא בהיקפים ולא ברמת ההשפעה ששר האוצר מצפה לו.
מסיבה זו אני מזדהה ותומך בעתירות לבג"צ נגד המס החדש, וקורא למי שמזדהה שישמיע את קולו ברשתות החברתיות, שכן אוזנם של שופטי בג"צ כרויה גם לרחשי הציבור.
אעדכן בהתפתחויות הנוגעות לעתירות נגד המס בהמשך.
