פוסט יום כיפורים, תשפ"ב, ספטמבר 2021
כמה מחשבות שמחברות בין חשבון נפש שאנו נדרשים לעשות לקראת יום הכיפורים, מלחמת יום הכיפורים שפרצה לפני 48 שנים, ועולם הנדל"ן של ימינו. סיפור על נחישות, חזון, מנהיגות, והתמדה. תהיו איתי.
אחד הנושאים המרכזיים העומדים בבסיס של בעיית הנדל"ן בישראל הוא חוסר היכולת של הענף והמשק הישראלי להגדיל את ההיצע. כבר מספר שנים שבעוד שהביקושים הולכים וגדלים (ובסוגריים אני אומר – הם רק יגדלו ויתעצמו עוד יותר ככול שחולף הזמן, זו התוצאה של ריבוי האוכלוסין הישראלי, שאין לו אח ורע בעולם המערבי), מהצד השני אנחנו לא רואים גידול דומה של היצע הדירות. היצע דירות משמעותו הגדלה של כמות התחלות הבנייה, וזה פשוט לא קורה במהירות שהשוק זקוק לה כדי להגיע להתייצבות.
חשבון הנפש. עוד בשנת 2010, כאשר החלו בישראל בנייתן של 39 אלף דירות מגורים, דובר על הצורך בהתחלת בנייתן של 70 אלף יח"ד. בשנת 2020 הגיעה מספרן של הדירות שהחלה בנייתן לכ-51 אלף יח"ד. אז נכון, התקדמנו במהלך העשור, אבל אנחנו עדיין רחוקים מהמספרים שהשוק צמא להם. אם אתם מחפשים את הסיבות לגל עליות המחירים הנוכחי – חפשו אותו בפער שבין הצורך (70-80 אלף התחלות בנייה לשנה), למה שקורה בפועל (כ-50 אלף התחלות בנייה לשנה). לכאורה נדמה שאין מה לעשות, שזו גזירת גורל, שזה מה שענף הנדל"ן מסוגל לייצר, וזהו. אני דוחה על הסף את הטענה הזו, זה הכול תלוי בהנהגה שלנו, ביכולת שלה להגדיר יעד, ולחתור למימושו של היעד הזה. זהו חשבון הנפש הלאומי שעל ההנהגה הכלכלית-חברתית של המדינה לחשוב עליו היטב במהלך הימים הקרובים.
מלחמת יום הכיפורים. את ההפתעה ומה שהיה נראה בתחילת המלחמה כמפלה צבאית הצליחו החיילים, המפקדים וההנהגה להפוך לניצחון אדיר בכול קנה מידה – בינלאומי ולאומי כאחד. במרכז של אותו ניצחון עמד סיפור חציית התעלה והעברת המלחמה לצד המצרי של תעלת סואץ. המפקד של המהלך הזה היה לא אחר מאשר האלוף (במיל.) אריאל שרון, שעל האוגדה בראשה הוא עמד הוטל להבקיע את הדרך לתעלת סואץ ולבצע את פעולת החצייה. במהלך קרב גבורה הצליחו שרון והאוגדה תחת פיקודו לחצות את התעלה ולשנות את פניה של המערכה ושל המלחמה כולה.
פחות מ-20 שנה מאוחר יותר עמד אותו שרון בפני מערכה גדולה אחרת. זו לא הייתה מערכה צבאית שתג המחיר שלה הוא בדמים, אלא מערכה חברתית-כלכלית שהמחיר שלה הוא בדמותה של החברה הישראלית. העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר התדפקה בדלת, והבעיה שהסתמנה – היכן לשכן את כול אותם עולים חדשים? הממשלה זיהתה את ההזדמנות החד פעמית שמציעה קליטת מיליוני יהודים, זאת בשעה שמספר תושבי ישראל עמד על כ-4.6 מיליון (נתוני למ"ס, 1990). האתגר היה עצום, שכן מדינת ישראל של אותם ימים הצליחה לייצר כ-20 אלף התחלות בנייה בלבד. שר הבינוי והשיכון שנכנס לתפקיד היה אריאל שרון, והוא נכנס למשרד שקודמו דוד לוי ניהל במשך כ-12 שנים.
שרון התנפל על האתגר הזה באותה נחישות ועוצמה שבה הוא התנפל על האויב המצרי במלחמת יום הכיפורים. האדם שזכה לכינוי 'בולדוזר' הראה שכשמו כן הוא. מיד עם כניסתו הוא הציב יעד של הקמת 100 אלף יח"ד בתוך שנתיים, והודיע לכול בכירי משרדו שכול מי שאינו מאמין בחזון הזה מוזמן להתכבד ולפנות את מקומו. שר הבינוי והשיכון רתם את כול המערכת שתחתיו כדי להגשים את החזון שלו, ודחף כמו שרק הוא ידע, כדי שהדברים יתבצעו. רבים בענף זוכרים את פגישות 'הזובור' המצולמות, שהתבצעו בשטח, מול מפה שנפרסה על גבי מכסה מנוע של רכב, בהן בכירי המשרד נאלצו להסביר לשר עיכובים בבנייה או פקקים בתכנון.
אבל השר אריאל שרון לא נאלץ להתמודד רק עם רפיסות המנגנון הפקידותי שתחתיו. הוא גם נאלץ להתמודד עם הסרקאזם של הפרשנים והעיתונאים, וכתוצאה מכך גם של הציבור. מאמרי מערכת ופרשנות ניסו להסביר מדוע היעדים של השר אינם מציאותיים. באחד המאמרים הללו סיכם פרשן את דבריו באמירה – "נא לא לספר לציבור אגדות, אצלנו אי אפשר לבנות 100 אלף דירות בשנה".
אלא שהמציאות הכתה בפניהם של כול המלגלגים. שנת 1990 היו בישראל כ-42 אלף התחלות בנייה, זינוק של יותר מפי 2 ביחס לשנה שקדמה לה (כ-20 אלף התחלות בנייה). את שנת 1991 סיימה מדינת ישראל עם שיא שלא היה עד אז, וגם לא היה מאז – 83,510 התחלות בנייה במהלך של שנה קלנדרית אחת. אני חוזר במילים – שמונים ושלוש אלף חמש מאות ועשר דירות שהחלו בנייתן.
אז נכון, מדובר על בנייה שהייתה ברובה ציבורית, נכון שתקציב משרד הבינוי והשיכון באותה שנה היה גדול יותר מאשר תקציב משרד הביטחון, חלק נכבד של הבנייה הייתה בנייה קלה וקרוואנים. ועדיין, למרות העובדות הללו כולן, אין לגרוע בהישג האדיר של אריאל שרון, שהצליח ממש כמו במלחמת הכיפורים להציב אתגר, לחתור אליו בכוח הכריזמה והסמכותיות שלו, ובתוך מערכת מורכבת ומסובכת גם להגיע להישגים הנדרשים.
עולם הנדל"ן של ימינו. פה אני מרשה לעצמי לשאול שאלה. מי יהיה אריאל שרון של ימינו? האם יהיה לנו 'צאר' של תחום הנדל"ן, פרויקטור כפי שזה נקרא בימי הקורונה, שיצליח להזיז את הענף קדימה ולהתחיל לבנות בצורה ובהיקפים שבאמת יענו אל הביקושים? שיתניע את ענף הנדל"ן מהתרדמה של התחלת בנייתן של 50 אלף יח"ד, לעשייה אמיתית של 70 ואף 80 אלף יח"ד? האם מה שהצליח לעשות אריאל שרון בתחילת שנות ה-90 של המאה שעברה, בלתי אפשרי לעשות בישראל של ימינו? אני אישית מסרב להאמין שהדבר הוא בלתי אפשרי.
כי צריך להבין כאן דבר מה. כול דירה שלא נבנית כיום תהיה חסרה לילדינו. כול דירה שהתמהמה מלהיבנות בימינו, תהיה חסרה למדינת ישראל שגדלה בקצבים חסרי תקדים. שימו לב – עד שנת 2048 תמנה מדינת ישראל כ-15 מיליון תושבים, לעומת 9.4 מיליון תושבים כיום.
אפרופו יום הכיפורים ובקשת סליחה. יבוא יום בוא מדינת ישראל תצטרך לבקש את סליחתם של ילדינו, דור שעל לא עוול בכפיו ייאלץ להתמודד עם מחסור חריף של דירות למגורים, עם כול ההשלכות הקשות של מחסור כזה.
לסיכום, ישראל צמאה לדירות. ישראל זקוקה לאריאל שרון של ימינו, מנהיגות שתזהה את האתגר של המחסור בדירות ההולך ומתפתח משנה לשנה, ויפעל באופן נחוש כדי לצמצם את הפערים ולאזן את הביקושים מול ההיצע.
